דף הבית ראשי
כל הטיולים והקייטנות
חברי הוועד המנהל
רכוז החלטות הקרן
מאזנים - ומסמכים
בוגרי הקרן נפגשים
Facebook
בני המשפחות כותבים
סרטונים - Movies
היסטוריה
כתבו עלינו
כל מה שכתבנו
תקנון העמותה
טפסים לתרומה
קישורים
עזרה
עמוד הבית >>השואה - ספורו של יעקב מדינה - כתב: גבי מדינה

השואה - ספורו של יעקב מדינה - כתב: גבי מדינה

 השואה - מעולם לא הייתה נושא לשיחה בביתנו.

ביום הזיכרון לשואה והגבורה, הייתה אמא ("שששש אל תפריעו היום לאבא") "מעלימה" את אחי ואותי, והופכת אותנו ל"שקופים".


כתב: גבי מדינה

תולדות יהודי סלוניקי מתחילת המאה ה-20 ובשואה, כשהם שזורים בתולדות חייו של:  יעקב מדינה 

בילדותי מעולם לא שמעתי את אבא, מספר משהו על השואה. רק כאשר נדרשו נכדיו להכין עבודת "שורשים" על משפחתם בשואה ולחקור ולשאול שאלות על השואה, נענה להם אבא, והחל לספר על השואה. זו הייתה הפעם הראשונה, שאני שמעתי את אבא מדבר על השואה ....

לצפיה בקטע מהראיון לחץ כאן

פורסם גם באתר עץ המשפחה: http://www.myheritage.co.il/site-61975241/medinabuchernifoussibarkrosmangrin

תולדות חיו של אבי - יעקב מדינה שזורים בתולדות היהודים במאה ה-20 בכלל, ויהודי סלוניקי בפרט

הוא נולד ב- 5 לספטמבר 1917 בסלוניקי שביוון, כחודשיים לאחר השרפה הגדולה. עד גיל 15 למד בבית ספר יהודי פרטי.

ב- 1932 החל לעבוד במחסן תרופות בסלוניקי.
ברבע הראשון של המאה ה-20, הגיעה הקהילה היהודית הסלוניקאית לשיא התפתחותה הכלכלית, החברתית והתרבותית. אולם באותה תקופה התרחשו בחצי האי הבלקני מאורעות הרי גורל שזעזעו את יסודותיה של הקהילה היהודית בסלוניקי, שעד אז היה לה מעמד של מדינה בתוך מדינה.
ב-26, לחודש אוקטובר 1912, נכבשה סלוניקי על-ידי צבא יוון. מכאן ואילך פעלה הממשלה היוונית להוספת 100,000 יוונים מאסיה הקטנה לעיר, במטרה לשנות את היחס המספרי בין האוכלוסייה היהודית והיוונית, ובכך לפגוע בצביונה היהודי של העיר. המאבק המתמיד עם השלטונות להכרת זכויותיה המיוחדות של הקהילה היהודית, הוחמר על-ידי השריפה האיומה שפרצה בעיר.

ב- 18/7/1917   כחודשיים לפני הולדתו של אבי יעקב מדינה, פרצה בסלוניקי שריפה איומה. האש התפשטה במשך שעות רבות בכל חלקי העיר, המאוכלסים בעיקר על-ידי היהודים.9,500 בנינים עלו באש ונהרסו, בתי-מגורים, רובעי עסקים, מחסנים גדושי סחורות, רוב הבנקים, אלפי חנויות ובתי-מלאכה, מרכזי תרבות, בתי-ספר, בתי-כנסיות, ספריות גדושות ספרים עתיקים וכתבי-יד, ארכיוני הקהילה היהודית. הדלקה כילתה את כל הרובע ההיסטורי במרכז העיר, שבו התגוררו מרבית היהודים, יותר מ70,000 איש איבדו את בתיהם, רובם יהודים.
אחרי השריפה, נוצרה הזדמנות ליוונים לשנות את היחס הדמוגרפי שבין היהודים ליוונים. הופקעו הקרקעות בשטח השרוף, שהיו שייכות ליהודים. ולתושבים היווניים ‏ניתנה עדיפות ברכישת מגרשים לבנייה.
כל המאורעות האלה פגעו קשות ברגש הכבוד של היהודים. הגלות, שעד אז כמעט שלא הרגישו בה, נראתה להם בכל נבלותה. "...ארץ-ישראל..." כדברי אחד מסופרי הדור "...רמזה להם מרחוק כ"מגדלור" וכמפלט בטוח...". אז התחילה עלייה גדולה לארץ והגירה לארצות אחרות. עם ההגירה נתמעטה האוכלוסייה היהודית בעיר והגיעה ל- 53,000 איש מתוך כמעט 80,000 בתחילת המאה ה-20.
משפחתו של אבי עמדה גם היא לעלות לארץ ישראל, אולם פטירתו של אביו (סבי) גבריאל, בשנת 1936, ימים אחדים לאחר שהשיג ויזה לארץ-ישראל. ביטלה את התוכנית לעלות לישראל. רק אחותו "מתיקה" עלתה לארץ במסגרת ההכשרה של עלית הנוער.
בשנת 1938 ‏גויס אבא, לצבא היווני ולחם נגד הטורקים, כעבור זמן שוחרר
וב- 1940 ‏גויס שוב לצבא.
ב-9 באפריל 1941, נכנסו הגרמנים לסלוניקי. אבא ‏לחם נגד הגרמנים בשורות הצבא היווני ולצד הבריטים בקרב ליד העיר קלאמטה. בקרב זה נפל בשבי הגרמנים יחד עם אלפי חיילים יוונים ואנגלים. החיילים היוונים ואתם אבא, שוחררו לביתם ואבא חזר ברגל לביתו בסלוניקי במסע שנמשך שלושה שבועות.
ביולי 1941 התחילה הפעולה השיטתית של השמדת יהודי סלוניקי.

בספטמבר 1942 ‏נשא אבא לאישה את "בלה מלאך", שמאוחר יותר נספתה בשואה בהיותה בהריון.
ב-5/3/43 החלו מסעות יהודי סלוניקי לפולין בקרונות רכבת ששימשו להובלת סוסים.
ב-9 ‏באפריל 1943 , ‏נלקח גם אבי, יחד עם כל יהודי סלוניקי למחנה ריכוז בירגנאו שבפולין.
בנובמבר 1943‏ נלקח ‏לגטו ווארשה, לעבודות פינוי הריסות הגטו.
בדצמבר1944 ‏ - הועבר למחנה המוות דכאו במסע מות רגלי שנמשך שבועיים. בהמשך הועבר שוב למחנה לייטמריץ ובהמשך הועבר שוב למחנה עבודה לקסברג שם עבד בבית חרושת למטוסים.
באפריל 1945 ‏ הועבר ברכבת שלימים נודעה בכינוי "דרך ללא מוצא". במהלך הנסיעה ניסה לברוח שלוש ‏פעמים ונתפס.
ב- ראשון ‏במאי 1945 - ברח בפעם השלישית מהרכבת, נפצע בבריחה ונורה בעורפו לוידוי הריגה. הגרמנים אשר חשבו שהוא מת, השאירו אותו בשטח. הפרטיזנים מצאו אותו והעבירו אותו לצלב האדום שאישפז אותו בבית חולים בפראג.
ב- 8 במאי 1945 - שוחררה צכוסלובקיה על ידי הרוסים.
ב- 10 במאי 1945 - שוחרר אבא מבית החולים.
יחד עם שנים עשר ‏חברים איתם עבר את השואה, יצאו במסע רגלי שנמשך שבועיים לכיוון ביתו בסלוניקי. בסלוניקי נודע לו כי כל משפחתו נספתה בשואה, נותרה לו רק אחות אחת בשם מתיקה שהייתה בארץ ישראל מלפני המלחמה. גם "קבלת הפנים" ה"צוננת" של היוונים, שכנעה אותם, שיעדם הוא ארץ ישראל.
אבא וחבריו, הצטרפו להכשרה של ההגנה. ההכשרה נמשכה עשרה חודשים,
ובמאי 1946, ‏עלה לישראל בספינת המעפילים "חביבה רייך". האוניה על כל נוסעיה נתפסה על ידי הבריטים והועברה למחנה המעצר בעתלית. עם שחרורו עבר לתל-אביב חיפש ומצא את אחותו.
בהמשך, הצטרף להגנה, נעצר מספר רב של פעמים על ידי הבריטים. באחד מהבריחות שלו מהבריטים, מצא מקלט, עם חברו יעקב פילו, בחצר בית בשכונת שפירא, שם הכירו את האחיות דזי ואסתר נפוסי. לימים הפכו שני החברים הטובים הללו, לגיסים לאחר שהתחתנו עם שתי האחיות.
‏עם הקמת מדינת ישראל, גויס לצה"ל, נפצע בשתי הברכיים, שוחרר מהצבא והוכר כנכה צה"ל. ‏

בחמישה ביולי 1948, ‏נולד בנו בכורו גבי,

בשלושה ביולי 1951 נולד רמי. באותה שנה שוקם ‏על ידי משרד הביטחון וקיבל רישיון מונית, עליה עבד עד- 1982 ‏ אז קיבל התקף לב ונאלץ לפרוש מנהיגה על מונית.

ב- 21 ‏בספטמבר 1987 ‏נפטרה אשתו (אמא) דזי.

ובראשון בנובמבר 2000, ‏נפטר אבא בהותירו שני בנים נכד אחד וארבע נכדות 
אבא היה בעל חוכמת חיים אדירה, סבל בחייו אסונות, אולם אישיותו החזקה, שלוות רוחו, גם במצבי משבר, עיצבו והשפיעו עלי על אישיותי והשקפת עולמי. אביא כאן מספר דוגמאות לאשיותו המיוחדת.
הנתינה לאחר, וכבוד האדם.
מספר אמרות שנהג לומרם בעת הצורך, הביע עולם ומלואו. לדעתו הנתינה עושה את האדם לטוב יותר, את הנתינה לבני המשפחה ראה, לא רק כנתינה התנדבותית, זו הייתה בעניו חובה אלוהית כמעט, השפעת השואה על התנהגותו ואישיותו בתחום זה, ניכרה מאד. הוא נהג לומר "...כאשר האבא נותן לבן – צוחק האבא וצוחק הבן. כאשר הבן נותן לאבא – בוכה האבא ובוכה הבן..."
אמירה זו השאובה מפתגם בלדינו, הייתה לפיד חייו, אני זוכר את שימחת הנתינה והעזרה לי ולאחי. כאשר הייתי חייל הייתה המונית של אבא, המונית המפורסמת ביותר בצנחנים. הוא היה מגיע (לא פעם נענשתי על כך בריתוק לשבת) לסדרות אימונים במקומות נידחים, מקומות שאני כחייל, לא הייתי מסוגל להדריך אותו, כיצד להגיע לשם.
בזמן הטירונות, פשטה שמועה בין הורי הגרעין כי "הילדים רעבים". מייד ארגן אבא את חבורת ההורים של בני הגרעין, עמוסים בתבשילים, יצאו לדרך ליעד לא ידוע.

ראשית היה עליהם לברר את מיקומנו. תחנתם הראשונה הייתה מחנה 80, בסיס הקבע של הטירונות. בעזרת תבשילי בשר ותפוחי אדמה חמים הם שיחדו את השומרים במחנה ושיחררו כמה מחברינו לפלוגה שהיו עצורים באותו זמן. תחקיר מקיף אצל החברים, ושביבי מידע מחיילים אחרים בבסיס, עזרו להם להרכיב את התמונה ולגלות לאן צריך לנסוע.
ההלם שלנו, כשראינו זמן מועט לפני כניסת השבת, שיירה של כלי רכב חוצה את הואדיות ומגיעה אלינו, היה עצום.
בראש השיירה – המונית של אבא, ואחריו הסוסיתא של דוד שלי ושאר ההורים. כשנפרס האוכל על שמיכות הצמר הופתעתי לגלות שאמא שלי הכינה אז'אדה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הכינה אז'אדה שלא ביום חג. להפתעתי, אף אחד מחבריי לטירונות לא שמע על האז'אדה לפני כן, וזו הייתה התגלית הקולינארית הגדולה של אותו יום. עד שקיעת השמש וצאת הכוכבים כבר הייתה פלוגת טירונים שלמה, נעה כמו בריחוף, עם חיוך רחב ומריח משום, על פניהם.
מאז ועד סיום שירות המילואים היה "האוכל של אמא של גבי מהצנחנים", מושג מפורסם והאז'אדה שימשה כגולת הכותרת שלו. בכל פעם שחזרתי הביתה לחופשה מהצבא, בסדיר או מהמילואים, חיכתה לי בבית מנת אז'אדה. הבנתי את המסר שהעבירה לי אמא בדרכה השקטה והאוהבת: "כשאתה חוזר הביתה, בריא ושלם, בשבילי זה חג".

במלחמת ששת הימים, אשר פרצה יום לאחר סיום הטירונות ותחילת קורס המכי"ם, זכורה לי תמונה שעד היום כמו הזויה, המונית של אבא מגיחה מתוך ענן ירי של חיילים מצריים באל-עריש 1967, מגיעה עד אלינו עוצרת, אבא פותח את הדלת פונה לחיילים באדישות מה, ושואל: "עוגות קיבלתם היום?" . . . והכל מיתוך תחושה של ... הלא זה ברור מאליו, מה יש להסביר פה.
פתאום מהדהדת קריאה של אחד החיילים, שבפה מלא עוגות רולדה של אמא קרה בתדהמה: ". . . יוווו זה אבא של גביייייי"
עמדתי בצד וחייכתי, הלא אני בן של ניצול שואה, אז מה זה נסיעה לאל עריש בהתנדבות להובלת דואר וחבילות ללוחמים, ועוגות לבן ולחבריו ? ? ? ?
הנתינה לאדם אחר, לא רק לבן משפחה שהייתה חובה בעיניו הודגמה על ידו באמצעות ההבדלים בין ים המלח לימת כנרת, "...ימת כנרת..." נהג לומר "... היא ים של חיים, וים המלח הוא ים של מות, הסיבה לכך היא, שימת כנרת מקבלת מים מיובליה הרבים.... ונותנת מים חיים הלאה, על כן היא נחשבת לימה של חיים. ים המלח לעומתו, מקבל מים מיובליו... ואינו מעביר הלאה, על כן הוא נחשב לים המוות..."
ערך חיי אדם
לאחר מלחמת העולם השנייה, מצאו עצמם ניצולי שואה רבים, כי נותרו יחידים מכל בני המשפחה. הם אמנם חזרו מהמוות, אך, למעשה היו מתים בליבם.
הדבר היחיד שהחזיק אותם בחיים, היה אש הנקמה שבערה בליבם. תיאורים מחרידים של מעשי רצח חולניים שביצעו הנאצים, כמו הוצאתם להורג, של אלפים מאסירי מחנה מאוטהאוזן, אשר נתלו ברגליהם, כשידיהם קשורות מאחורי גבם, וראשם שקוע בחבית מים. תיאורים אלו, פערו תהום מחרידה בין הפשעים – לבין העונש.
כל עונש החוויר מול זוועות הפשע. תהום זו בנוסף לכך שלא נשאר להם איש, דחפו מספר אנשים לפעול במטרה לפגוע ככל שיכלו בבורחי הנאצים.
שאר הניצולים ידעו על הפעילות משמועות, אך לא דווחו מעולם. לימים החלו לכנות את אותם פעילים "הנוקמים.
דעתו של אבי לא הייתה "נוחה" מפעולתם של הנוקמים, מעשה זה של הריגה ללא משפט, היה מנוגד לכל תפיסת העולם שלו על בריאת האדם בצלם.
יום אחד החלה להסתובב ב"מועדון" שמועה שחף מפשע נורה ונהרג בטעות, משום שחשבו שהוא אייכמן.
באותו המעמד אמר אבא בשקט, ובהמשך החל לומר זאת בקול הולך וגובר: " לא שווה להרוג אלף נאצים, אם בסוף הורגים מישהו חף מפשע בטעות."

דעתו הייתה שהנקמה האמיתית היא הקמת משפחה חדשה, בארץ ישראל. 

 

 




דף הבית | שאלו עלינו | פעילות קרובה | כתבו לנו | כתבו עלינו | פורום | גלרייה | מוסדות הקרן | תקנון הקרן | מפת אתר | צור קשר
 
מייסד האתר: גבי מדינה (17 בפברואר 2010)
עיצוב: עליזה אשכנזי חיון | הקמת אתרים: Allnet4u.co.il